<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' נדה</h1>
<h2>דף עב.</h2>
וכיון שהתורה המינתה על נדתה, הלכך אמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני, אינה נאמנת, אבל נתנה אמתלא למה אמרה טמאה אני, נאמנת, כההוא דאי' בירושלמי [כתובות פ"ב ה"ה] שמואל בעא לאזדקוקי לאתתיה אמרה ליה טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני אמר לה אתמול טמאה יומא דין טהורה, אמרה ליה אתמול לא הוית בי חילא כי ההיא שעתא, אתא שאל לרב אמר ליה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, ואפ"ה שמואל לא עבד עובדא בנפשי' אבל הוחזקה נדה בשכונותיה כגון שלבשה בגדי נדתה בעלה לוקה עלי' משום נדה [כתובות ע"ב ע"א] ומדאמרינן לוקה אלמא כודאי משוי לה ולא מהני אמתלא כיון דעשתה מעשה שלבשה בגדי נדה ואין דבור מוציא מידי מעשה, והיינו טעמא דלוקה עלי' דמסתמא דם נדות ראתה אבל אמרה ולא עשתה מעשה פשיטא דאתי דבור ומבטל דבור דומי' דפה שאסר הוא הפה שהתיר, והוא שנתנה אמתלא יפה לדבור הראשון וכך כ' בעל הלכות אם הוחזקה נדה אינה נאמנת באמתלא, אבל ר' אחא משבחא כתב אף אי לבשה בגדי נדה והוחזקה לכך בשכונותיה אם נתנה אמתלא נאמנת ולמד מהא דאמרינן אמרה טמאה ואח"כ אמרה טהורה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, והוא הדין כשלבשה בגדי נדה ונתנה אמתלא. ולא מצאתי לו חבר בדין זה. גם ההוא עובדא דאייתי רב אחא ראי' וז"ל, רב איקלע לבי שמואל שדר שמואל כסא דברכתא לדביתהו ולא קבילה, דכי הוית יתבא נדה הוה מודעה ליה בכסא דברכתא, דאמר ומשגרו לאנשי ביתיה במתנה כי היכי דנהוי ליה שלמא, וכי שתיא אתי לידי הרגל עברה, והדר אמרה ליה טהורה אני, אלא אחותך היא דאקלעת לגבאי ואמינא אי שתינא קמה אמרה היא לא קא עבדו לי יקרא, אמרנא אשדרנא לך כי היכי דתשתייה איהי, ובעא שמואל מרב ואמר רב נאמנת ע"כ. ואנן לא אשכחנא עובדא הדין לא בירושלמי ולא בבבלי ולא במדרש.
